מי מאיתנו לא אוהב לזניה ושונא את ימי שני (אצלנו זה ימי ראשון)? גארפילד החתול, שמופיע בקומיקס כבר מאז 1978, הוא התגלמות החלום של האנשים האלו: חתול שמן ועצלן ששונא לעבוד, אוכל בלי הפסקה ומעיר הערות ציניות.
אחרי שני סרטי לייב אקשן לא כול כך מוצלחים מלפני 20 שנה גארפילד חוזר לקולנוע, הפעם בצורת אנימציה. היו לי טיפה ציפיות מהסרט הזה כיוון שאת 'גארפילד הסרט' מביים מארק דינדל, הבמאי של 'הקיסר נפל על הראש' שהוא אולי סרט דיסני האהוב עלי (וגם את 'צ'יקן ליטל' שעליו עדיף לדבר כמה שפחות), כך שידעתי שיהיה מצחיק.
בכול מקרה, בסרט גארפליד הוא, הפתעה הפתעה, חתול שמן ועצלן ששונא לעבוד, אוכל בלי הפסקה ומעיר הערות ציניות. אבל בגלל ששעה וארבעים של כול זה עלול להיות משעמם, הוסיפו לו אב אובד ושניהם יוצאים להרתפקאה שתשנה אותם מהקצה אל הקצה.
אז כן, כמו ב'הקיסר נפל נפל על הראש', 'גארפילד הסרט' מצחיק ממש. יש בו הומור מכול סוג: נונסנס, סלפסטיק, בדיחות מודעות לעצמם ורפרנסים לתרבות הפופ. גם אם לא כול בדיחה פוגעת במטרה, רובו של 'גארפילד' קורע מצחוק.
האנימציה לא רעה. אחרי כול כך הרבה דיסנים ופיקסארים עם אנימציה מרהיבה שמנסה להרשים את הקהל נחמד לראות סרט כמו 'גארפילד', שיש לו אנימציה טובה ולא מנסה לנקר את העיניים של הצופים.
אבל מה שעושה את הסרט לבעל ערך מוסף זה המסר שלו. אומנם המסר שלו, שלפעמים צריך לצאת מאזור הנוחות כדי להשיג את מה שרוצים, לא חדשני אבל הוא מועבר בצורה כול כך אפקטיבית שזה ישכנע את כול מי שצופה בסרט.
בשורה התחתונה, 'גארפילד' הוא אחלה סרט. לא סרט שאזכור עד סוף השנה אבל כשעה וארבעים של בילוי משפחתי בקולנוע הוא עושה את עבודתו כמו שצריך. בינינו, זה מה שצריך לפעמים.
Comments